Tel Aviv

“People who crossed Herzl Street at night would sink into mental arithmetic Introspection.  The street was not that short not to concentrate; it was not too long to be bored.  How to say? – Tel Aviv was just the size needed to germinate in the hearts and make summaries.  It seems to me that this is the secret of Tel Aviv’s streets today.  When you walk through them (and not all of them are beautiful, and not all of them are interesting) at night, each person’s sheets of thoughts unfold before his eyes.  A kind of personal diary that is in the public domain.  Now you will understand how you can love Tel Aviv even though it is also – not beautiful?” – The Orange Peels Trail; Adventures from the Early Days of Tel Aviv, by Nahum Gutman

אנשים שהיו עוברים את רחוב הרצל בלילה, היו שוקעים במחשבות של עשיית חשבון נפש.  הרחוב לא היה קצר מדי כדי שלא יספיק להתרכז; והוא לא היה ארוך מדי, כדי להטיל שעמום.  איך להגיד? – תל אביב הייתה בדיוק בגודל הדרוש כדי  להנביט בלבבות מחשבות ועשיית סיכומים.  נדמה לי שזהו סודם של רחובות תל אביב עוד היום.  כשפוסעים בהם (ולא כולם יפים ולא כולם מעניינים) בלילה, מתפרשים לפני כל אדם יריעות מחשבה שלו.  מין יומן אישי שנמצא ברשות הרבים. עכשיו כבר תבינו איך אפשר לאהוב את תל אביב למרות שהיא גם – לא יפה. – נחום גוטמן, שביל קליפות התפוזים: הרפתקאות מראשית ימי תל אביב

“Wooden wheelbarrows appeared carried on wooden beams.  Soft and untrained hands for work held them.  Hands that blushed from tanning too fast and their skin cracked.  But their husbands knew how to sing songs.  The echo in the sandhills is wonderful.  The streets of Tel Aviv have heard poetry since the day they were born.” – A small town with few people, by Nahum Gutman

הופיעו מריצות-עץ שהיו מובלות על קורות-עץ. ידיים רכות ובלתי מאומנות לעבודה החזיקו בהן. ידיים שהאדימו משיזוף מהיר מדי ועורן נתבקע. אך בעליהן ידעו לשיר שירים. ההד בגבעות החול נפלא. רחובות תל אביב שמעו שירה מיום היוולדם. – נחום גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט

“There was a special magic in the very name of Tel Aviv.  As soon as I heard the word “Telaviv,” I conjured up in my mind’s eye a picture of a tough guy in a dark blue T-shirt, bronzed and broad-shouldered, a poet-worker-revolutionary, a man-made without fear, the type they called a Hevreman, with a cap worn at a careless yet provocative angle on his curly hair, smoking Matusians, someone who was at home in the world: all day long he worked hard on the land, or with sand and mortar, in the evening he played the violin, at night he danced with girls or sang them soulful songs amid the sand dunes by the light of the full moon, and in the early hours he took a handgun or a sten out of its hiding place and stole away into the darkness to guard the houses and fields.” – A Tale of Love and Darkness, by Amos Oz

היה איזה קסם חשאי מיוחד בעצם המילה “תלאביב.”  כשאמרו “תלאביב,” מיד ראיתי בדמיון תמונת בחור חסון כזה, בגופיית-עבודה כחולה, שזוף ורחב-כתפיים, משורר-פועל-מהפכן, בחור עשוי ללא חת, “חברמן” קראו לו, מתולתל, חובש קסקט רשלני-גנדרני, מעשן סיגריות “מַטוסיאן”, והוא בן-בית בעולם: כל היום הוא עובד קשה בריצוף, או בזיפזיף, בערב מנגן בכינור, בלילה רוקד עם בחורות או שר להן שירים נוגים בין החולות לאור ירח  מלא. ולפנות בוקר הוא שולף מן הסליק אקדח או סטן ויוצא-מתגנב אל החושך להגן על שדות ובתים. – עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך

Israel is an amazing place, vibrant and dynamic.  On my visits, I often feel as if I am in the midst of a busy ant colony.  People seem to be constantly on the move, working hard, and for many hours.  High rise buildings are popping up everywhere, especially in Tel-Aviv, where the first subway line is also being built.  New roads are constantly under construction, but the number of cars grows much faster; thus, the congestion level is high.  Then comes Shabbat, and everything stops and quiets down.  It’s a unique phenomenon I have not experienced anywhere else.  On Saturday morning, when you step out, the streets are mostly empty, and the silence is penetrating – the essence of the Shabbat is all around you and in one’s own self.